השבת אנו קוראם את פרשת 'לך-לך', שמספרת את סיפורו של היהודי הראשון – אברהם אבינו. הפרשה נפתחת בציווי שציווה אותו הבורא ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו, לעבר ארץ-ישראל. בהמשך הפרשה מסופר על ירידת אברהם למצרים, על מלחמת המלכים וניצחונו של אברהם ועל ברית בין הבתרים. לקראת סיום הפרשה, נגלה ה' לאברהם כשהוא מצווה אותו למול את עצמו בגיל 99 וכן את בניו, ומבטיח לו ששרה תהרה ותלד לו את יצחק שימשיך את דרכו.

התורה מספרת שאברהם ביקש מהבורא שבמקום לעשות את הבלתי יאומן ולגרום לשרה ללדת בגיל 90, יאפשר לבנו ישמעאל בן ה-13 לרשת אותו ולהמשיך את מורשתו. לכאורה, מדוע אכן לא קיבל אלוקים את הצעת אברהם לאפשר את ההמשכיות באופן הגיוני וטבעי, והתעקש לעשות נס יוצא מגדר הרגיל?!

התשובה קשורה בקשר הנצחי והבלתי תלוי בין יהודי לקב"ה, קשר כזה שבו לא משנה מה יעשה היהודי, הוא יישאר קשור לבורא עולם בקשר עצמי. חיבור אל-טבעי כזה לא יכול להתרחש באמצעות ישמעאל שנולד בדרך טבעית ונימול בגיל 13. דווקא יצחק, שלידתו היתה נס גלוי ומופלא, ובזכות העובדה שנימול בגיל 8 ימים כשאינו מבין זאת בשכלו, הוא זה שהקים את העם הנבחר. גם כיום מלים את התינוק בגיל 8 ימים, כשהוא עוד לא יכול לבחור בעצמו ולהבין, כדי לבטא את אותו קשר מיוחד שיש לכל יהודי עם הקב"ה.